1א משנה נזיר שגילח נזירות טהרה בתום נזירותו, כדין, ונודע לו לאחר מכן שהוא טמא שנטמא במת בזמן נזירותו, אם היתה זאת טומאה ידועה, שהיתה הטומאה ידועה בשעה שנטמא — הרי זה סותר את כל נזירותו, ואם טומאת תהום כלומר, טומאה שלא היתה ידועה בזמן נזירותו — אינו סותר. אם עד שלא גילח נתגלה לו שנטמא — בין כך ובין כך סותר.2כיצד היא טומאה ידועה ושאינה ידועה? ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה — הריהו טמא, שהיא טומאה ידועה, שהכל יכולים לראות את המת. וכיצד הוא דין טומאת התהום? נמצא המת משוקע בקרקע המערה שטומאה זו אינה ידועה, הרי יש לחלק בדבר, שאם3ירד למים לא לשם טבילת טהרה שכן טהור הוא, אלא כדי להקר לצנן את עצמו — הרי זה טהור. אם היה טמא וירד למים כדי ליטהר מטומאת מת — טמא, וטעמו של דבר: שחזקת טמא — טמא ונשאר בטומאתו, וחזקת טהור — טהור. שרגלים לדבר, כלומר, כך נראה לומר שישאר אדם בחזקתו.4ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי מניין הדברים הללו שיש להבדיל בין טומאה ידועה לבין שאינה ידועה? אמר ר' אלעזר: שאמר קרא הכתוב בנזיר "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם" במדבר ו, ט "עליו" — כוונתו בטומאה מחוורת ברורה לו, וזו היא טומאה ידועה, לומר שדווקא במקרה כזה סותר נזירותו.5ריש לקיש אמר ראיה אחרת: אמר קרא הכתוב בדיני מקריב קרבן פסח "כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה" במדבר ט, י ויש כאן היקש בין טומאה לדרך רחוקה: כי כמו דרך, מה דרך בגלוי — אף כל טומאה בגלוי. כלומר, טומאה ידועה.6ושואלים: ואלא הדתנן זו ששנינו בברייתא: איזוהי טומאת התהום — כל שאינו מכירה יודע אותה אפילו אחד בסוף העולם. אבל מכירה אחד בסוף העולם — אין זו טומאת התהום.7בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר שמקור הדברים הוא בהשוואה כי כמו דרך — שפיר יפה, שההבדל הוא בין דבר שהיה ידוע לאיזה אדם בעולם, והרי זה כמו דרך, או לא היה ידוע כלל. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שמקור הדברים הוא במלה "עליו" — במחוורת לו, כי כאשר מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי מה יהיה? הרי לו עצמו לא היתה הטומאה מחוורת!8ותו, הא דתניא ועוד, זו ששנינו בברייתא: המוצא מת קבור באדמה שהיה מושכב לרחבה של דרך. בתרומה, כלומר, לגבי אכילת תרומה — הריהו טמא, מאחר שעבר מעל המת ונטמא בטומאת אוהל. ואילו בנזיר ובעשיית פסח — טהור. מאי שנא מה שונה, מה ההבדל בין טומאה זו לזו? אלא יש לומר שטומאת התהום גמרא גמירי לה במסורת למודים אותה שכך היתה הלכה בידם בענין זה, ולא ממדרש הכתובים, שאינם אלא אסמכתא.9ג שנינו במשנה: אם עד שלא גילח נתגלה לו שנטמא, הרי הוא סותר נדרו אף בטומאת התהום. ושואלים: מאן מי הוא התנא הסבור כן? אמר ר' יוחנן: ר' אליעזר היא, דאמר שאומר: תגלחת מעכבת את השלמת נזירותו. ולכן, אם נתגלה לו שנטמא לפני שהתגלח — הרי זה כנטמא בתוך ימי נזירותו, וסותר.10בעי שאל רמי בר חמא: מה דינו של מי שנטמא בתוך מלאת בתוך מנין הימים של נזירותו ונודע לו שנטמא רק לאחר מלאת, קודם שנתגלח, מהו? האם בתר אחר ידיעה אזלינן אנו הולכים וידיעה אחר מלאת היא, או לא הולכים אחר הידיעה, אלא אחר זמן הטומאה בפועל, וזו היתה בתוך מלאת? ולמאי ולמה לאיזה ענין נשאלה השאלה: למיסתר לסתור את ימי נזירותו, האם הוא סותר את נזירותו או שהוא נחשב כנטמא אחר מלאת, שאינו סותר?11אמר רבא: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: אם עד שלא גילח נודע לו שנטמא — בין כך ובין כך סותר. ונברר, היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר מתי בדיוק נודעה לו הטומאה? אי דאיתידע ליה אם שנודע לו הדבר בתוך מלאת — צריכא למימר צריך לומר שסותר? הרי לא השלים את נזירותו! אלא לאו האם לא מדובר במקרה שנודע לו לאחר מלאת, שמע מינה למד מכאן שאפילו נודע לו לאחר מלאת סותר.12ומבררים עוד: ועדיין תיבעי תישאל לך: האם את כל זמן נזירותו כולו סותר או רק שבעה ימים סותר? ושואלים: למאן לשיטת מי נשאלה שאלה זו? אילימא לרבנן אם תאמר לשיטת חכמים — פשיטא פשוט שכולו הוא סותר, שהרי לשיטתם אף אחר מלאת סותר שלושים. ואי ואם לשיטת ר' אליעזר — הלא ידועה שיטתו: כל אחר מלאת — רק שבעה ימים סותר!13ודוחים: אמר יכול היה לומר לך השואל: הני מילי דברים אלה שסותר רק שבעה לדעת ר' אליעזר, אמורים כי כאשר נטמא אחר מלאת, והאי וזה לפני מלאת הוא שנטמא, ולפי זה צריך לסתור הכל. ומצד שני או דילמא שאני הכא שמא שונה כאן שהידיעה אחר מלאת היא?14ומשיבים: ומינה וממנה, מן המשנה עצמה נוכיח: הלא קתני שנה אם עד שלא גילח נודע לו בין כך ובין כך סותר, ולא קמיפלגי מחלקים בזה בין לפני מלאת ובין לאחר מלאת. מכאן משמע שבכל מקרה סותר רק שבעה.15א תנו רבנן שנו חכמים: המוצא מת מוטל לרחבה של דרך, באופן שכל מי שעבר בדרך לא ידע על כך בשעתו, כגון שהמת היה מכוסה, הרי לעניין אכילה ונגיעה בתרומה, כל מי שעבר בדרך זו — טמא ואסור באכילתה, ובנזיר ובעושה פסח — טהור, שהרי זו טומאת התהום. במה דברים אמורים שטמא לתרומה — שאין לו לאדם העובר באותה דרך מקום אחר לעבור בו, אלא רק מעל המת, שהיה המת ממלא את כל רוחב הדרך ולא ייתכן שלא עבר מעליו,16אבל יש לו מקום לעבור — אף לתרומה טהור, שספק טומאה ברשות הרבים — טהור.17ועוד, במה דברים אמורים שטמא לתרומה — שמצאו את המת שלם, אבל היה משובר או מפורק, אפילו אין מקום לעבור חיישינן חוששים אנו שמא בין פרקין השבורים עבר, ולא האהיל על המת, ואין מטמאים אותו. ואם היה המת בקבר, אפילו משובר ומפורק — טמא, מפני שהקבר מצרפו ונטמא מחמת הקבר.18במה דברים אמורים שבמת מפורק אין נטמאים מספק — במהלך ברגליו. אבל אם היה העובר בדרך טעון משא, או רכוב כשעבר את הדרך הזו — טמא. לפי שמי שמהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע בעצם, ושלא יסיט יזיז חלק מן המת, ושלא יאהיל עליו. אבל טעון או רכוב — אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל.19במה דברים אמורים — בטומאת התהום. אבל טומאה ידועה — שלשתן טמאים, בין אוכלי תרומה, בין נזיר, בין עושי פסח.20ואיזו היא טומאת התהום — כל שאין מכירה אף אחד אפילו בסוף העולם. היה מכירה אחד בסוף העולם — אין זו טומאת התהום.21ודוגמא לדבר: היה טמון המת בתבן או בצרורות — הרי זו טומאת התהום, שהעין אינה מגיעה לשם, שהרי מכוסים הם. אבל אם היה בימים ובאפילה ובנקיקי חורי הסלעים — אין זו טומאת התהום, שהרי העין מגיעה לשם.22ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד, אבל בטומאות אחרות אין חילוק בין טומאה ידועה וטומאה שאינה ידועה.23ב נאמר במשנה: כיצד? ירד למערה ומצא מת צף על פי המערה — טמא. ומעירים: טומאה צפה אינה מטמאה לענין שרץ. דתניא שכן שנינו בברייתא: ספק טומאה כשיש ספק אם נגע בדבר הטמא, אם היתה הטומאה צפה בין בכלים בין בקרקע — טהורה. ר' שמעון אומר: אם היתה צפה במים שבכלים — טמאה, במים שבקרקע — טהורה.
